היום יום השואה והגבורה ,
אני לא בת להורים ניצולי שואה. אמא שלי נולדה בברזיל ולא סבלה מאימת הנאצים. אבא שלי נולד בטורקיה סבל מאנטישמיות ובגיל 18 עזב ללימודי הנדסה בצרפת. שאלתי את ההורים שלי האם הם ידעו משהו בזמן שהיו קטנים . האם שמעו על הזוועות המתרחשות באירופה? שניהם אמרו שכן , כולם ידעו , כולם פחדו . בשנות החמישים הם עלו לארץ . אבא שלי עלה לבד , אמא שלי עלתה אחרי אחותה הגדולה. כאן בארץ באולפן הם הכירו.
כשהייתי קטנה לא ממש הבנתי את זוועות המלחמה , את הסבל שעברו היהודים . מבחינתי כל המאורעות של העבדות במצרים, מרד החשמונאים בחנוכה ויום השואה התערבבו להם. דלת לידי בבנין גרה מירה חברתי הטובה, כמעט כל יום היינו נפגשות אחה"צ ומשחקות בבובות . אמא של מירה הייתה מסתכלת עלינו ומחייכת בהנאה. חברתי היתה מבקשת ממנה להפסיק להסתכל עלינו . תמיד אמא של מירה היתה אומרת "טוב טוב אני אלך , אני כל כך נהנית לראות אתכן משחקות , כשאני הייתי ילדה לא שיחקתי , רק עבדתי בחווה אצל הפולנים שהצילו אותי" אמא של מירה הייתה ניצולת שואה, כל משפחתה הושמדה. כילדה הסיפור הזה לא ממש העסיק אותי ולא ממש גרם לי לעצבות. היום כאמא הכל תופס משמעות אחרת. אנחנו כילדות לא הבנו למה היא כל הזמן מסתכלת עלינו מחייכת.
ככל שאני מתבגרת המשמעות של האירועים תופסת אצלי מקום רב יותר , קשה יותר. רק היום אני מבינה שנולדתי 20 שנה אחרי הזוועות ההן.
ארגון יד ושם הקימו את "בין העתים רשת חברתית ללימוד והוראת השואה"
http://education.yadvashem.org/
ברשת החברתית יש בלוגים פורומים וסרטונים על השואה. זה הזמן לזכור את כל הילדים שנרצחו ובעיקר את אלה ששרדו וחיים לצידנו . עלינו לאפשר להם חיים של כבוד .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה